הורות
כפר עציון
ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי "כפר-עציון". מייסדי הקיבוץ היו יהודים ממזרח אירופה, רבים מהם ניצולי שואה. הקבוצה, היתה קבוצת פועלים שיתופית דתית. בכפר עציון היו חיי-תרבות וחברה עשירים ותוססים. מקורות הפרנסה העיקריים היו רפת, מטע נשירים וענף בניין.[1]
הבן - יוסף מרדכי נולד
בשלהי תש"ו העפיל יחיאל לארץ בספינה "לטרון" ונכלא בקפריסין.
בטבת תש"ז, ילדה צפורה בכפר עציון את בנה יוסף-מרדכי. צפורה היתה אז בת 18 וחצי בלבד.[2]
באביב תש"ז זכה יחיאל להגיע אל קבוצתו ואל צפורה. יוסי הקטן היה אז בן שמונה חודשים לערך. גם בכפר עציון המשיכו שניהם בפעילות ציבורית בחוגי הנוער החלוצי-הדתי. הם נקלטו יפה בחברה ובעבודה. יחיאל עבד בהכשרת קרקע, בבניין, חרישה, נטיעה והרבה ללמוד ולקרוא. צפורה עברה הכשרה צבאית בת חודשיים כדי לשמש בתפקיד של אחות.[3]
עם תחילת מלחמת-העצמאות צפורה שימשה כחובשת ויחיאל עבד במחסן הנשק.
שליחת הילד
משפחת רוזנפלד הספיקה לחיות חיים נורמליים כשמונה חודשים עד שהקרבות התחילו. צפורה הספיקה בזמן כל כך מועט להטביע את חותמה בכפר עציון. בעקבות תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, בינואר 1948 פונו כל הילדים והנשים, למעט צפורה שסירבה לעזוב את הכפר. צפורה מסרה את יוסי לידי המטפלת של הילדים, שהייתה חברתה הטובה ביותר - צפורה ביליג. צפורה ביליג הבטיחה לצפורה שתגדל את יוסי. הנשים והילדים (ביניהם יוסי) עברו להתגורר במנזר "רטיסבון" שבירושלים. בעקבות בידודה של כפר עציון, הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.[4] צפורה נשארה בכפר עציון, באומרה: "אני עוד צעירה, ומקומי כאן. גם אותי מסרה אמא לידיים זרות בעודני ילדה צעירה בגלל גזירת השעה". לב האם היה אכול געגועים לבנה הרך וכשהחליטה לבסוף לנסוע אליו לירושלים, כבר היתה הדרך מנותקת.[5] לאחר ההתקפות על כפר עציון בכ"ה ניסן, צפורה ניסתה להגיע לירושלים יחד עם הפצועים; אך בסוף האמבולנסים מירושלים לא הגיעו כדי לקחת את הפצועים.
ב"ה
שלום רב לך צפורה (ביליג - חברתה הטובה שגידלה את בנה - ש.ה)
אני מודה לך מאד על מכתבייך אני שמחה שעשית
ליוסי עוד פעם תמונות. זה דבר מאד יחודי
שאנחנו יכולים להנות ממנו. חוץ מהמכתבים, שמגיעים
אלינו וכמה תמונות ששלחת אין לנו יותר ידיעות
על הילד שלנו, ואת בתור אמא, מתארת לך עד כמה
זה קשה......אני עד היום לא יכולה לתאר לעצמי
את יוסי מהלך, יושב ע.י. שולחן.....זה בודאי
מאד נחמד. אני כבר רציתי לבקר בירושלים,
אך אין לי אפשרות לנסוע להישאר היתי יכולה,
אבל אני מוכרחה לחזור לכאן, לא אוכל לחיות
מחוץ לכפר עציון. עכשיו זה היה עוד יותר קשה
בשבילי, כשבהתחלה התרגלנו כבר לצורת חיים
שלנו ולא הייתי יכולה לסבול את האוירה של
רסטיבון. על המצב אצלנו אתם בטח מקבלים
ידיעות מפורטות ואינני רוצה לחזור על זה
כל יום מקווים שפחות זמן יהיה לנו לסבול
הלוא מוכרח לבוא הקץ.
אני מוסרת ד'ש לחוה וליעקב הם מרגישים את עצמם טוב.
אני גומרת, כי אני עובדת בחדר- האוכל וצריך להכין לצהרים.
ד'ש חמה לכל הילדים ואמהות ובמיוחד להוריך
להתראות בקרוב בכפר עציון
שלך צפורה
אם יש לך צורך בכסף על התמונות תכתבי לי
באיזה צורה לשלוח לך.[7]
נפילה
בד' באייר תש"ח - 13.5.1948 חודשה ההתקפה של הלגיון הערבי וכנופיות ערבים בניסיון לכבוש את כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, וע"י קבוצת לוחמים ממשואות יצחק שהגנו על מבואות כפר-עציון, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי הגדול הכריע את הקרב.
צפורה הצטיינה בהגנת כפר עציון, פעלה בשמירה ובהגשת עזרה ראשונה ופעם גם חשה תחת מטר כדורים להגיש עזרה לחבר פצוע.
אנשי כפר עציון החליטו להיכנע. צפורה באה עייפה ומאובקת, מעיניה מתגלגלות דמעות ובקול שבור היא מיבבת: "למה נכנענו ?:.. האמנם הכל אבוד ? " באותה שעה השתרר שקט יחסי. רבים מהחברים שהגיעו מהעמדות לרחבה שליד המנזר הגרמני, האמינו שהעניין יסתיים בכי טוב. המגינים המשיכו לחבל בנשק שלא יפול בידי האויב. בינתיים התאספו המגינים במגרש שבין המנזר לבין בנין בית הספר. למקום הגיעו הערבים הראשונים. הם פקדו לשבת ואחר כך לקום ולהרים את הידיים. אחד הערבים שהגיע, כיוון תת-מקלע "טומי" ושני רצה לזרוק רמון. אבל אחרים לא נתנו להם לבצע את מזימתם. זו היתה להם הוכחה נוספת, שיובילו אותם לשבי. הופיע צלם בלבוש אירופי חבוש כפיה לבנה, וצילם אותם. פתאום הופיע מכיוון חדר האוכל משוריין, שלצדיו נראו לועי מקלעים, ונעצר ליד בית הספר. כאשר הצלם גמר את מלאכתו נפתחה עליהם אש מכל הצדדים. האנשים שלא נפגעו מהיריות הראשונות, פילסו להם דרך בין הערבים וברחו לכיוונים שונים. אחדים נמלטו לתוך המרתף, אחרים תפסו מחדש בנשק. המוני ערבים זרמו לכפר מכל הצדדים והסתערו על האנשים במרכז הכפר ובעמדות.[8]
127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר עציון - צפורה ויחיאל ביניהם, רק ארבעה נותרו בחיים. התשדורת האחרונה מכפר-עציון לירושלים בשרה: "מלכה נפלה" – כפר עציון נפל בקרב!
לגיונר אחר סיפר לאנשים שישבו בשבי, כי מאחד החלונות בקרבת המנזר, ירתה בחורה בלונדינית אש על הערבים. יתכן שהיתה זו צפורה בהירת השיער.
יוסי נותר יתום.
ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועברו צפורה ויחיאל רוזנפלד למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, לבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
אתר ארגון יוצאי לודז- דף צפורה רוזנפלד;
ליבליך עמיה, ספר ילדי כפר עציון, עמ' 296.
