סרט

קישור לסרט על ציפורה רוזנפלד: http://www.youtube.com/watch?v=m5jtkpkXwIQ

צפורה רוזנפלד
שאלת החקר

כיצד השפיעו הרקע והמאורעות שחוותה צפורה רוזנפלד הי"ד על פעילותה בגוש עציון?

ילדות

ילדות

צפורה פלה רוזנפלד (להלן: צפורה) נולדה בי"א בניסן תרפ"ח (1.4.1928)  לגלה ומרדכי רובינשטיין[1] בעיר לודז'.[2]

לודז' שוכנת בפולין, במזרח אירופה. זו עיר תעשייה המתבססת בעיקר על טקסטיל. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בלודז' 665,000 תושבים, כאשר היהודים מהווים יותר משליש מהאוכלוסייה הכללית בעיר,  והגרמנים -  10% מהאוכלוסייה. הקהילה היהודית בעיר הייתה חדשה יחסית ועשירה יחסית. [3]  

הוריה של צפורה היו אנשים אמידים בעלי משרד להובלה. המשפחה היתה שומרת מסורת. לצפורה היו שתי אחיות רניה ודורקה. [4]

צפורה למדה בבית הספר העממי בלודז' והצטיינה בלימודיה.

בשנת 1933 כשהיתה צפורה כבת חמש, עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. המלחמה החלה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי.

היהודים בלודז' נרדפו ונכלאו בגטו במאי 1940. גטו לודז' היה הגטו הסגור ביותר והוא הפך למחנה עבודה בכפייה. בינואר 1942 החלו גירושי היהודים מהגטו למחנה ההשמדה בחלמנו. באוגוסט 1944 יצא המשלוח האחרון מגטו לודז' אל אושוויץ.[5]

רדומסק

רדומסק  שוכנת 90 קילומטר דרומית ללודז'. בשנת 1827 הגיע מספר התושבים לכאלף שבע מאות ותשעים, כחמישית מהם (שלוש מאות ושבעים) - יהודים. בהיסטוריה היהודית נודעה העיר בעיקר בשל חסידות ראדומסק.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר צפורה הייתה בת 11, נשלחה ע"י הוריה לרדומסק יחד עם אחותה- רניה.[6]

ברדומסק הפכה צפורה לעצמאית, היא היתה צריכה לדאוג לעצמה ולכל מחסורה.

---

[1] בתחילה חשבו ששם משפחתה של צפורה לפני הנישואים היה מרמור, אך בנה יוסי רון גילה ששם משפחתה היה רובינשטיין.

[2] אתר יזכור – מדינת ישראל, סיפור חייה של צפורה רוזנפלד.

[3] אתר ויקיפדיה, ערך "לודז'".

[4] עדות שרה כץ, ארכיון כפר עציון.

[5] עדות של סבי – יהודה וידבסקי. סבא היה תושב לודז' ונשלח במשלוח האחרון לאושוויץ, משפחתה של סבתי מלודז' נספתה במחנה ההשמדה בחלמנו.

[6] רשימת מאיר וייסבלום וחברים, ארכיון כפר עציון.

נערות

נערות

מחנה עבודה סקרז'יסקו

בימי המלחמה הקימו הגרמנים אלפי מחנות עבודה בגרמניה ובארצות הכבושות. מטרתם הייתה לרכז במחנות אלה רבבות אסירים ולהעסיק אותם בפרך, לרוב, לצורכי החימוש הגרמני. רובם הועסקו במפעלי התעשייה הגרמנית ללא תמורה. הם הוגדרו כעובדי כפייה של המשטר הנאצי. עובדים אלו [יהודים ואחרים] שוכנו בתנאים ירודים וקבלו מנות מזון מצומצמות. הם היו קורבנות להתעללויות בלתי פוסקות מצד מעבידיהם ושומריהם.[1]

צפורה נשלחה מרדומסק למחנה העבודה בסקרז'יסקו  קמינה בסוף שנת 1942.

המחנה הוקם באוגוסט 1942, רוב האסירים הגיעו מפולין. בממוצע היו במחנה כ-6000 אסירים. במחנה עבדו בעיקר בייצור תחמושת לחיל היבשה. בכל המפעלים עבדו בשתי משמרות, כל אחת בת 12  שעות. בדרכם למפעל לוו האסירים בשומרי המפעל ובשוטרים יהודים. האסירים הוכרחו למלא מכסה שהיתה מעל לכוחם. העבודה במחנות היתה מעורבת, לגברים ונשים יחדיו, אך הם שוכנו בצריפים נפרדים, על דרגשים בעלי שתי קומות, בלי שמיכות. תנאי התברואה היו בלתי נסבלים. מנת המזון כללה  200 גרם לחם ליום ופעמיים ביום חצי ליטר מרק מימי ולפעמים כף ריבה או מנת מרגרינה. מדי פעם נערכו סלקציות והוצאות להורג. במחנה פעלו כמה קבוצות מחתרת וביניהן תא של הארגון היהודי הלוחם. בסוף יולי 1944 נערכו סלקציות וקרוב ל 600 - איש הוצאו להורג במקום.[2]  האסירים הנותרים - למעלה מ 6,000 - איש הועברו למחנות אחרים בגרמניה.[3]

במחנה העבודה סקרז'יסקו היה "צריף דתי", בו גרו יהודים דתיים. כך הכירה צפורה את בעלה לעתיד- יחיאל רוזנפלד. צפורה נקשרה אל יחיאל בכל ליבה. בחשאי היתה מסדרת לו כל מיני סידורים (מכבסת ומבשלת) מבלי שידע על כך. בעת מחלתו של יחיאל טפלה בו במסירות. גם יחיאל הקדיש תשומת לב רבה לצפורה, הוא התייחס אליה כאח בוגר וסוכך עליה.[4]

יחיאל

יחיאל נולד בי"ד בשבט תרפ"ג (31.1.1923)  לרבקה ויוסף, בעיר אופטוב קילצקי בפולין. אביו היה חסיד מודז'יץ, ובבית ניכרה השפעתו של האדמו"ר. יחיאל למד ב"חידר" ובבית-ספר פולני ונחשב לאחד התלמידים המעולים. בהיותו בן 12 החל ללמוד בבית-הספר העברי "יבנה" ואחרי-כן המשיך ללמוד באופן פרטי מכיוון שבבית הספר העממי למדו גם בשבת. היה נער בעל אופי נוח ומילדותו נטה למכניקה ולאמנויות שונות ובין השאר למד לתפעל מצלמה. היה אהוב על חבריו. בהיותו בן 14 הצטרף לתנועת "בני-עקיבא", והיה אחר- כך מדריך בה ופעיל למען הקרנות הלאומיות. יחיאל היה רגיל לומר: " יש לי שני בתים: בית הורי ובית התנועה". עם פלישת צבאות הנאצים לפולין היה פעיל בעבודה הציונית במחוז. יחיאל רצה לברוח לשטח הרוסים אך הוריו לא הסכימו כי לא רצו להיפרד ממנו. בראשית שנת 1941 הועבר למחנה עבודה  סקרז'יסקו ושם השכיל ללכד סביבו את הנוער. [5]

לאחר שצפורה פגשה את יחיאל במחנה, היא הכירה דרכו לראשונה את הציונות לעומקה ונמשכה לרעיון העלייה לארץ. בשנת 1944 הועברו השניים למחנה עבודה בצ'נסטחוב ושם שוחררו ע"י הרוסים ב- 17 בינואר 1945. בפברואר שניהם חזרו ללודז'. הם התחתנו והיו הזוג הראשון שהקים חופה לאחר השואה בעיר[6].

כאשר צפורה הגיעה ללודז' היא גילתה שרוב משפחתה נספתה בשואה. מכל משפחתה נותרו בחיים רק צפורה ואחותה רניה מרקוביץ.  אך דרכיהן נפרדו: צפורה פנתה לדרך העלייה, ואילו אחותה נשארה בפולין והקשרים ביניהן התרופפו.

---

[1] ויקיפדיה, ערך "מחנה עבודה".

[2] עדות זלמן אקרמן, יד ושם.

[3] ב 1948- נערך משפטם של 25 מנהלי עבודה גרמנים ממחנה סקרז'יסקו. ארבעה נידונו למוות, שניים - למאסר עולם ואחרים - לעונשי מאסר שונים.

[4] רשימת מאיר וייסבלום וחברים, ארכיון כפר עציון.

[5] רשימת מאיר וייסבלום וחברים, ארכיון כפר עציון.

[6]  אתר יזכור – מדינת ישראל: סיפור חייה של צפורה רוזנפלד;

     ליבליך עמיה, ספר ילדי כפר עציון, עמ' 296.

נישואים

נישואים

חוג נוער ציוני

בלודז' הוקם הקיבוץ הראשון של בני עקיבא בפולין לאחר השואה. קיבוץ זה, שכונה "לעבר הירדן", הוקם ע"י שרה שטרן-קטן. היה זה הבסיס לשיקום הציונות הדתית בפולין. במלוא מרצה הצטרפה צפורה לעבודה בתנועת "בני-עקיבא" והתמסרה לחינוך ילדים ניצולי המחנות והמנזרים. חברה סיפרה שהיתה מכבסת, מיבשת ומגהצת  לילדים את החולצות עד שעות מאוחרות של הלילה. תוך כדי כך למדה שנתיים בגימנסיה ממשלתית פולנית כדי להשלים את אשר החסירה בלימודיה. [1] צפורה אף הקדישה זמן ללימודי יהדות ודינים שלא היו מוכרים לה.

מחנה עקורים ועליה לארץ

צפורה ויחיאל עברו עם קבוצת ילדים למחנה הפליטים הגדול "פוקינג" בברלין שבגרמניה. צפורה היתה מדריכת נוער והוא היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים.

לאחר שהרתה ליחיאל, באביב תש"ו (מאי 1946) עלתה לארץ כמדריכה בקבוצת ילדים שארגנה שרה שטרן קטן ולשם כך קיבלה אישור עלייה. ואילו יחיאל נשאר עדיין בחוץ-לארץ בשל תפקידו. צפורה הגיעה היישר אל קיבוץ כפר עציון.[2]

---

[1] עדות שרה כץ, ארכיון כפר עציון.

[2] אתר יזכור – מדינת ישראל: סיפור חייה של צפורה רוזנפלד;

   ליבליך עמיה, ספר ילדי כפר עציון, עמ' 296.

הורות

הורות

כפר עציון

ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי "כפר-עציון". מייסדי הקיבוץ היו יהודים ממזרח אירופה, רבים מהם ניצולי שואה. הקבוצה, היתה קבוצת  פועלים שיתופית דתית. בכפר עציון היו חיי-תרבות וחברה עשירים ותוססים. מקורות הפרנסה העיקריים היו רפת, מטע נשירים וענף בניין.[1]

הבן - יוסף מרדכי נולד

בשלהי תש"ו העפיל יחיאל לארץ בספינה "לטרון" ונכלא בקפריסין.

בטבת תש"ז, ילדה צפורה בכפר עציון את בנה יוסף-מרדכי. צפורה היתה אז בת 18 וחצי בלבד.[2]

באביב תש"ז זכה יחיאל להגיע אל קבוצתו ואל צפורה. יוסי הקטן היה אז בן שמונה חודשים לערך. גם בכפר עציון המשיכו שניהם בפעילות ציבורית בחוגי הנוער החלוצי-הדתי. הם נקלטו יפה בחברה ובעבודה. יחיאל עבד בהכשרת קרקע, בבניין, חרישה, נטיעה והרבה ללמוד ולקרוא. צפורה עברה הכשרה צבאית בת חודשיים כדי לשמש בתפקיד של אחות.[3]

עם תחילת מלחמת-העצמאות צפורה שימשה כחובשת ויחיאל עבד במחסן הנשק.

שליחת הילד

משפחת רוזנפלד הספיקה לחיות חיים נורמליים כשמונה חודשים עד שהקרבות התחילו. צפורה הספיקה בזמן כל כך מועט להטביע את חותמה בכפר עציון. בעקבות תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, בינואר 1948 פונו כל הילדים והנשים, למעט צפורה שסירבה לעזוב את הכפר. צפורה מסרה את יוסי לידי המטפלת של הילדים, שהייתה חברתה הטובה ביותר - צפורה ביליג. צפורה ביליג הבטיחה לצפורה שתגדל את יוסי. הנשים והילדים (ביניהם יוסי) עברו להתגורר במנזר "רטיסבון" שבירושלים. בעקבות בידודה של כפר עציון, הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.[4] צפורה נשארה בכפר עציון, באומרה: "אני עוד צעירה, ומקומי כאן. גם אותי מסרה אמא לידיים זרות בעודני ילדה צעירה בגלל גזירת השעה". לב האם היה אכול געגועים לבנה הרך וכשהחליטה לבסוף לנסוע אליו לירושלים, כבר היתה הדרך מנותקת.[5] לאחר ההתקפות על כפר עציון בכ"ה ניסן, צפורה ניסתה להגיע לירושלים יחד עם הפצועים; אך בסוף האמבולנסים מירושלים לא הגיעו כדי לקחת את הפצועים.

מכתב שכתבה צפורה לחברתה הטובה צפורה ביליג:[6]

ב"ה

שלום רב לך צפורה (ביליג - חברתה הטובה שגידלה את בנה - ש.ה)

אני מודה לך מאד על מכתבייך אני שמחה שעשית

ליוסי עוד פעם תמונות. זה דבר מאד יחודי

שאנחנו יכולים להנות ממנו. חוץ מהמכתבים, שמגיעים

אלינו וכמה תמונות ששלחת אין לנו יותר ידיעות

על הילד שלנו, ואת בתור אמא, מתארת לך עד כמה

זה קשה......אני עד היום לא יכולה לתאר לעצמי

את יוסי מהלך, יושב ע.י. שולחן.....זה בודאי

מאד נחמד. אני כבר רציתי לבקר בירושלים,

אך אין לי אפשרות לנסוע להישאר היתי יכולה,

אבל אני מוכרחה לחזור לכאן, לא אוכל לחיות

מחוץ לכפר עציון. עכשיו זה היה עוד יותר קשה

בשבילי, כשבהתחלה התרגלנו כבר לצורת חיים

שלנו ולא הייתי יכולה לסבול את האוירה של

רסטיבון. על המצב אצלנו אתם בטח מקבלים

ידיעות מפורטות ואינני רוצה לחזור על זה

כל יום מקווים שפחות זמן יהיה לנו לסבול

הלוא מוכרח לבוא הקץ.

אני מוסרת ד'ש לחוה וליעקב הם מרגישים את עצמם טוב.

אני גומרת, כי אני עובדת בחדר- האוכל וצריך להכין לצהרים.

ד'ש חמה לכל הילדים ואמהות ובמיוחד להוריך

להתראות בקרוב בכפר עציון

שלך צפורה

אם יש לך צורך בכסף על התמונות תכתבי לי

באיזה צורה לשלוח לך.[7]

נפילה

בד' באייר תש"ח - 13.5.1948 חודשה ההתקפה  של הלגיון הערבי וכנופיות ערבים בניסיון לכבוש את כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, וע"י קבוצת לוחמים ממשואות יצחק שהגנו על מבואות כפר-עציון, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי הגדול הכריע את הקרב.

צפורה הצטיינה בהגנת כפר עציון, פעלה בשמירה ובהגשת עזרה ראשונה ופעם גם חשה תחת מטר כדורים להגיש עזרה לחבר פצוע.

 אנשי כפר עציון החליטו להיכנע. צפורה באה עייפה ומאובקת, מעיניה מתגלגלות דמעות ובקול שבור היא מיבבת: "למה נכנענו ?:.. האמנם הכל אבוד ? " באותה שעה השתרר שקט יחסי. רבים מהחברים שהגיעו מהעמדות לרחבה שליד המנזר הגרמני, האמינו שהעניין יסתיים בכי טוב. המגינים המשיכו לחבל בנשק שלא יפול בידי האויב. בינתיים התאספו המגינים במגרש שבין המנזר לבין בנין בית הספר. למקום הגיעו הערבים הראשונים. הם פקדו לשבת ואחר כך לקום ולהרים את הידיים. אחד הערבים שהגיע, כיוון תת-מקלע "טומי" ושני רצה לזרוק רמון. אבל אחרים לא נתנו להם לבצע את מזימתם. זו היתה להם הוכחה נוספת, שיובילו אותם לשבי. הופיע צלם בלבוש אירופי חבוש כפיה לבנה, וצילם אותם. פתאום הופיע מכיוון חדר האוכל משוריין, שלצדיו נראו לועי מקלעים, ונעצר ליד בית הספר. כאשר הצלם גמר את מלאכתו נפתחה עליהם אש מכל הצדדים. האנשים שלא נפגעו מהיריות הראשונות, פילסו להם דרך בין הערבים וברחו לכיוונים שונים. אחדים נמלטו לתוך המרתף, אחרים תפסו מחדש בנשק. המוני ערבים זרמו לכפר מכל הצדדים והסתערו על האנשים במרכז הכפר ובעמדות.[8]

127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר עציון - צפורה ויחיאל ביניהם, רק ארבעה נותרו בחיים. התשדורת האחרונה מכפר-עציון לירושלים בשרה: "מלכה נפלה" – כפר עציון נפל בקרב!

לגיונר אחר סיפר לאנשים שישבו בשבי, כי מאחד החלונות בקרבת המנזר, ירתה בחורה בלונדינית אש על הערבים. יתכן שהיתה זו צפורה בהירת השיער.

יוסי נותר יתום.

 ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועברו  צפורה ויחיאל רוזנפלד למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, לבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

---

[1] אתר גוש עציון לתולדותיו.

[2] אתר ההיסטוריה וההנצחה של כפר עציון.

[3]  אתר יזכור – מדינת ישראל: סיפור חייה של צפורה רוזנפלד;

אתר ארגון יוצאי לודז- דף צפורה רוזנפלד;

ליבליך עמיה, ספר ילדי כפר עציון, עמ' 296.

[4] ליבליך עמיה, ספר ילדי כפר עציון, עמ' 297.

[5]  אתר ארגון יוצאי לודז- דף צפורה רוזנפלד

[6] אתר יזכור – מדינת ישראל: סיפור חייה של צפורה רוזנפלד

[7] המכתב מובא בצורתו המקורית.

[8] אתר  אגודת בני גוש עציון עדותם של שרידי כפר עציון